מהרגע שמייק ד'אנטוני הגיע ליוסטון היה ברור לכולם שההתקפה של הרוקטס תיקח צעד קדימה. השילוב של ד'אנטוני וג'יימס הארדן, אחד שחקני ההתקפה הטובים בליגה, לא אכזב והרוקטס הפכו לקבוצה של 110 נקודות למשחק עם קצב מטורף של 1,066 שלשות בעונה.

*

הסיבה המרכזית לגדילה בהתקפה של יוסטון היא השינוי של הארדן. הארדן הפך משוטינג גארד לפוינט גארד ולקח על עצמו תפקיד גדול יותר (כן, מסתבר שזה אפשרי) בהתקפה. הוא עם 31.8 נקודות למשחק, באחוזים הטובים בקריירה, ועם אחוז שימוש (ההתקפות שנגמרו בזריקה/איבוד שלו מסך כל ההתקפות בזמן שהוא על המגרש) הגבוה בקריירה, 33.9%.

ניתוחים טקטיים נוספים.

אבל השינוי המרכזי בתפקיד של הארדן והמספר החשוב הוא לא הנקודות שלו, אלא כמות הנקודות שהוא יוצר כאסיסטים (מספר הנקודות שנוצרו כתוצאה מהאסיסטים של הארדן, כולל כאלו של זריקות עונשין). 29.8 נקודות, המספר הגבוה בליגה בהפרש של 4.5 נקודות מג'ון וול במקום השני. זה מראה שהוא בעצם מנהל המשחק האפקטיבי בליגה, לפחות מהבחינה הזאת.

הגידול המטורף הזה (ב-2015/16 הארדן עם 18 נקודות שיצר מאסיסטים) מתבטא בעוד דרך, באמצעות מד בשם Assist Percentage, האחוז מסך זריקות השדה של הקבוצה שבאות מהמסירות של השחקן. הגרף מדבר בעד עצמו:

עכשיו השאלה המתבקשת, מן הסתם, היא מה גרם לשינוי הזה? מה שחרר את הארדן והפך אותו לשחקן התקפה כל כך טוב?

פשוט מאוד. נבנתה קבוצה סביבו. יוסטון הלכה בכוונה תחילה על קאץ'-אנד-שוטרים והציבה בחמישייה ליד הארדן את אריק גורדון, טרבור אריזה וראיין אנדרסון, כולם עם למעלה משלשה וחצי ב-35% לפחות בקאץ'-אנד-שוט למשחק שנה שעברה, מה שאומר שאי אפשר להשאיר אותם פנויים ושהם יודעים לרווח את המשחק כמו שצריך, ושהם זקוקים לרכז שיפטם אותם בכדורים, משהו שלא יהיה ביוסטון או בניו אורלינס של שנה שעברה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנס הארדן. האחוזים של כל השחקנים האלו זינקו והם עלו ל-2 שלשות לפחות בקאץ'-אנד-שוט למשחק, ב-44% לפחות. הם לא מסוגלים ליצור מצבי זריקה לעצמם, אבל מה שהם עושים זה לרווח את הצבע ולהיות פנויים. זה שונה לחלוטין מפקק התנועה שהיה שנה שעברה ביוסטון, כשרוב הזמן הקבוצה על המגרש עם פטריק בברלי, הווארד וקפלה או מוטיונאס, 4 שחקנים בלי קליעה מרחוק, לצד הארדן. השילוב של גורדון, אריזה ואנדרסון טיפה דומה לזה של שון מריון, קוונטין ריצ'רדסון וג'ו ג'ונסון ליד סטיב נאש בסאנס של 2004/05.

נוסף על כך, חבר חמישיית הליגה השנייה חודר הרבה יותר לצבע. ב-2015/16 הוא חדר 8.8 פעמים פר 36 דקות ואילו העונה הוא עושה זאת 12.1 פעמים בכמות זמן זהה (כששנה שעברה שיחק יותר). הוא מוציא יותר אסיסטים מהחדירות האלו וגורם להגנה להתכווץ סביבו פעם אחר פעם, כשהם יודעים שהפקרת השמירה עליו תיצור מצב שיאפשר לו לסיים את המהלך עם 2 נקודות משלו.

יחד עם השילוב הזה יש את ננה וקלינט קפלה שעושים תנועה נפלאה בלי כדור. הארדן מנצל את זה בעיקר בשביל פיק-נ'-רולים יעילים שהוא שם בסל בתדירות גבוהה, אבל יש לו חשיבות גם מבחינה קבוצתית מבחינת ריווח המשחק. בעתיד נראה יותר ויותר מהלכים של השתחררויות מהירות לזריקה אחרי חסימות של קפלה או ננה ומסירות של הארדן. כרגע זה מתרחש בתדירות די נמוכה אבל ככל הנראה יתגבר לאורך העונה.

הבעיה המרכזית של הרוקטס היא מה שקורה כשהוא על הספסל. אין ליוסטון מחליף ברמה של הארדן או משהו קרוב לכך. יחד עם זה שאין לקבוצה שחקנים שמצליחים ליצור מצבי זריקה בעצמם או לחבריהם זה משאיר אותם עם חור גדול כל פעם שהוא יורד לספסל. רכז מחליף כלשהו, אפילו אחד שלא מצטיין בקליעה אבל כן מסוגל למצוא את חבריו לקבוצה, יתרום משמעותית.

התלות הזאת בהארדן תורגש גם במקרים בהן היריבות יצליחו לשמור עליו מחוץ למשחק, וזה יקרה כמה פעמים העונה. מה יוסטון תעשה באותם רגעים? זאת אולי השאלה הגדולה ביותר של השיטה החדשה של הרוקטס, ובמהלך העונה ד'אנטוני יצטרך למצוא פיתרון.